רותם: " אמא קומי" !!

ביום שלישי היה היום האחרון לגן. יום אחרון לחינוך בגיל הרך. הילד הרך בשנים שלנו עולה ביום חמישי הקרוב לכיתה א. איזו התרגשות עצומה! הממחטות (הרבות) מוכנות כבר ליום הגדול, עת יעבור בשערי בית הספר..

כל כך לא מובן מאליו הרגע הזה. ציון דרך משמעותי בחיי כל, אצלנו מקבל פרספקטיבה אחרת. מגיל 1.8 חודשים, כבר יותר מ 4 שנים שהוא נאלץ להיחשף לאימא המתמודדת עם סרטן שד. בכל ערב לפני שנרדם, אני מתבוננת בו בערגה והוקרה.  נזכרת באותם רגעים לאחר קבלת הבשורה שבהם חשבתי שכבר לא אראה אותו מגיע לתחנות החשובות בחייו. אבל לחיים יש תוכניות אחרות לגמרי ואני כאן כדי לחוות את כל האושר וההתרגשות שכרוכה ברגע המכונן הזה! מאז ועד היום הוא גדל בצילה של מחלה שהחוסר ודאות בה גדול על הודאות. הוא גדל והתפתח לתפארת. עליז ושמח וטוב לו. מאז ועד היום הוא מתמודד עם שמות של רופאים, בדיקות, קרחות, מטפחות ולצד זה הוא נחשף לדרך שונה ואחרת. הוא יודע איך יושבים למדיטציה ומדבר "רוחנית" ( ושר את המנטרות) או "התמקדותית". יודע מה בריא לאכול, מה עושה טוב לגוף שלנו .. הוא יודע ש"התרופות" הטובות ביותר הן שינה, צחוק ושמחה, והוא יודע שלחיבוקים שלו יש הרבה כוח ואנרגיה מטעינה- כך אנו קוראים להם "חיבוקי אנרגיה". הוא יודע שלמילה יש כוח ומשמעות ולכן אני "בריאה עליו" ולא "חולה עליו" הוא גם יודע שאני "חיה עליו" ולא "מתה עליו"....שפה שלמה אחרת. שפה שהופכת אותו לחלק מהתהליך הכל כך מדהים שאנו עוברים ומתמודדים כמשפחה.

מיום שלישי שהוא בבית, הילד שלי נותן לי כל כך הרבה כוח, משמעות ואנרגיות שהוא כלל לא מודע אליהם! הוא נותן לי סיבה לקום ולהיות חיונית למרות עייפות קשה. הוא מלמד אותי שימחה צרופה והנאה. הוא מלמד אותי להיות שוב ילדה ושטוטניקית.. כמה שכחתי להיות שטוטניקית. הוא מלמד אותי לחזור לפשוט, מבלי לסבך את העניינים, לראות את החיים בעיניים ללא פילטרים, ללא אותן מסננות שכל חיינו רחשנו. כל אותם דפוסים והרגלים שהם המשקולות שהוספנו כמטענים כבדים מנשוא. הכל כל כך פשוט! כשאני רואה את החיים כפשוטים בדיוק כמו שהם, התופעות לוואי פוחתות, החיוניות והעשייה חוזרות. כמה עוצמה יש בו!

רותם מחזיר אותי למציאות, לחיים עצמם. הנוכחות שלו בבית והצורך להעסיק אותו עד תחילת הלימודים מאלצת אותי להתמודד ולקום דווקא שלא נוח לי ואני חסרת אנרגיות..( בסתירה לפוסט הקודם.. ), מאלצת אותי לצאת מהרחמים העצמיים, מהקשיים הפיזיים, להתעלות על עצמי גם אם זה דורש לזייף.. בסופו של דבר זה הופך לאמיתי!

דרכו אני חווה את עצמי האופטימית, המאמינה. אותי, שיודעת שהכל טוב. דרכו אני מתגייסת, מחבקת את מציאות חיי ומודה על הלמידות והשיעורים. דרכו אני לומדת לא לוותר ולהמשיך כל הזמן בתנועה. לרקוד את ריקוד החיים, על כל גווניו וצעדיו. דרכו אני מתבוננת על הלב הפצוע שלי והגוף השבור ומתמוגגת על תהליך ההחלמה וההבראה שלהם. באמצעותו אני אוספת את השברים ומתרוממת. קבלנו אותו כנשמה מדהימה שמסתובבת בנינו מאחדת, משלימה מלאת אהבה.

שוב, הדברים הקטנים שהופכים לגדולים- כדי לאפשר לכם להבין הלכה למעשה על מה אני מדברת, הרי לכם מספר דוגמאות קטנות מחיי היום יום  שלנו לאחרונה:
האחד, קבענו שכל יום רותם בוחר משחק אחד לפחות שאני חייבת לשבת (פשוטו כמשמעו) ולשחק איתו. משחק שולחן או סיפור (גם אם אני ממש לא מרגישה טוב...)
השני , אנחנו מתעוררים עם שיר בוקר. כל יום מישהו אחר בוחר את השיר. ישנו רק חוק אחד לבחירת השיר- חייב להיות שמח ומעורר!! (טיפ מומלץ ביותר לכל המתקשים לקום :-))
השלישי, תמיד לפני שנפרדים ויוצאים ליום חדש, מקבלים נשיבוקים (נשיקות וחיבוקים מוחצים)!!!  את זה אנחנו כבר עושים שנים וזה תמיד כייף ומשפר את מצב הרוח...

אין צורך ללכת כל כך רחוק כדי לחפש את הדברים שעושים טוב ושמח על הלב.. מסתבר שאותם דברים נמצאים ממש מתחת לאפינו והם כבר קיימים כאן בנינו.. אנחנו רק זקוקים להאיר ולגלות אותם!
אז זהו להיום, תודה שאתם כאן וקוראים את הגיגי. נמסטה!