מאת אושרי אברהם בהשראתה של רוני...
רוני הכירה את אושרי וזוגתו אפרת בסדנה
הראשונה שלה אצל אייזק. בדרכה המיוחדת מיד
נוצר חיבור וקשר עמוק עמם. יחד איתם הייתה רוני בצוות המתנדבים של הסדנה והחיבור
הלך והעמיק. אושרי, שמלבד היותו איש מקצוע בתחום המוזיקה, הינו הילר מדהים וכותב
סיפורים מוכשר. כאשר רוני פרסמה את הסרטון הראשון בפייסבוק, בקיץ האחרון לאחר
שהבדיקות הראו החמרה במצב, אושרי החל לשלוח אליה סיפורים בהם הוא נפגש ומדבר עם
הסרטן שלה. בדרכו המיוחדת והפלאית הצליח אושרי בסיפוריו לתפוס את הסרטן בדיוק בדרך
בה רוני ראתה זאת, והיא הייתה נפעמת ונרגשת מכל סיפור. רוני הספיקה לקרוא ולהגיב
על שלושה סיפורים מתוך החמש. את הסיפור הרביעי כתב אושרי כיומיים לפני שנפטרה ואת
הסיפור החמישי והאחרון לאחר ההלוויה.
חמשת הסיפורים מפורסמים ברצף בפוסט זה ודרכם אפשר להעמיק ולראות את התפיסה המופלאה שהייתה לרוני לגבי מחלתה. למרות אורכו של הפוסט, מומלץ מאוד לקרוא ברצף
את כל הסיפורים בכדי להבין ולראות את התמונה השלימה.
מוקדש לכולכם באהבה ❤
התחלתי לכתוב את קובץ הסיפורים כשהחלטתי שעל כל סרטון וידאו שרוני מצלמת, אכתוב סיפור שמוקדש לה. בסה"כ 5 סיפורים. רוני קראה את שלושת הסיפורים הראשונים ושיתפה אותי בחווית הקריאה. ומכאן השם: 532
1.
טלפון
באמצע הלילה - "קום, קום" הקול היה מוכר... "איזה קומקום... אני לא
מבין" עניתי סהרורי לגמרי... "אושרי זו אני - רוני, קום כבר ותגיע, הוא
מוכן לדבר". העיניים שלי נפתחו בגודל טבעי פלוס חצי... "לא נכון... את
רצינית? " "נו אושרי, נראה לך שאני אתקשר אליך בשלוש לפנות בוקר לז***
לך את השכל?" "מה מה? רוני... מה אמרת? נראה לך שאני אתקשר לבלבל לך את
השכל?", "אוי... חשבתי ששמעתי משהו אחר... אני זז, רגע רגע... אני
מתלבש...", "טוב אני סוגרת ומחכה לך... מצטערת אושרי, אתה אמרת להתקשר
בכל זמן". "בטח בטח רוני ברור... סליחה שאני קצת אפוף, אבל אני כבר ערני...
תוך שעה אני אצלך... אל תזוזי... תאכלי קוביית סוכר כל רבע שעה... לשמור אותו על
אש קטנה עד שאני מגיע... "ברור ברור" אמרה רוני... השיחה הסתיימה,
הסתדרתי ואחרי עשר דקות כבר הייתי ישוב במכונית נוסע צפונה לרוני... חשוך... אבל
האדרנלין גרם לעורי הלבקני משהו להיות כמעט לבן של אולטרה סגול... הייתי טעון כמו
קליע לפני ירי... ונראה שכל הרמזורים המהבהבים בדרך סימנו לי שזה הזמן... סוף סוף
המנוול... סליחה... ה... נו... הנחמד... השתלטן ה... כוס אמוק... סליחה סליחה...
דבֶּר יפה... סוף סוף הוא מוכן לדבר איתי... למה לקלקל?... מה אני אומר לו? מה הוא
יגיד לי?... ורוני? היא צריכה להיות שקטה ולא לדבר... אלא אם הוא ירצה... למה הוא
קובע את התנאים? קיבינימט... הי, הי הי,
אושרי... בלי כעסים... זה לא יועיל לרוני, אפילו יזיק... תירגע... אתה בדרך כלל
רגוע... מה קרה? אדרנלין אדרנלין... או קי... נשימה עמוקה... אני מברך אותו קודם
ולא מחכה שיברך בחזרה... נתחיל בסמול טוק אחר כך ניגש לעניין... לא לא לא... ניגש
ישר לעניין... אין לנו זמן ולא באתי לשחק... אבל רוני... אולי היא תיקבע את המתווה...
אבל היא לא אובייקטיבית... היא יותר מידי מעורבת... טוב נזרום... וואו עוד חמש דקות אני שם. הנסיעה
הזאת טסה לי. איפה הייתי כל הזמן?
"איך
עושים את זה?" "כמו שהצעתָּ... נשב בחושך והוא ייכנס לך לראש וידבר איתך"
אמרה רוני כאילו שזה עניין רגיל ושגרתי... "את בטוחה?... זה בטוח?"... "תגיד,
אתה משתפן לי?... אתה אמרת שזה הכי בטוח, ושמעולם לא קרה שזה גרם לבעיות בראש של
אף אחד"... טוב, אם אמרתי אז זה בטח ככה... או קי... שקט, שקט. רוני התיישבה
לידי בכורסא השנייה, ידי אחזה בידה... ידינו נשענות על המסעד וממתינים תוך סידור
הנשימה והתרכזות בכלום... כלום כלום... חושך... ואז ממש כמו בפוקוס שהולך ומסתדר: שולחן?
אני לא מאמין... זה מה שהוא בחר בכדי להציג את עצמו... אני הולך לדבר עם שולחן?
אהה... לא... יש משהו מאחורי השולחן... חי נשמתי זה זה... אני לא מצליח לראות פנים
אבל זה בצבע אדום חזק... אני רואה רק את ההיקף... זה מזכיר לי את רוני... רוני? "טיפשון
אני לא רוני". כמו שסיכמתי עם רוני לחיצה קלה ביד סימן שאני בפנים, לחיצה קלה
ממנה סימן שגם היא, גם סיכמנו שהיא לא מדברת ולא מתערבת עד שתתבקש, ובטח לא בפגישה
הראשונה...
רוני
החזירה לי לחיצה. "אין צורך שתציג את עצמך אלא אם אתה מרגיש צורך" הקול
נשמע כמו מחשבה שלי, "למה הסכמת להיפגש איתי?" פתחתי בשאלה... קולו
נשמע... "אכפת לך שאפנה אליך ישירות... למרות שאני מודע לזה שרוני מקשיבה,
הרגשתי את הלחיצה ביד.. יש לי הרגשה שהגעתי למקום בו אני לא מרגיש מאוים ומוכן
להקשיב, ואולי גם להשמיע. עד עכשיו שיחקתי את תפקיד הקורבן, התבגרתי, אני כבר לא
צעיר ואני חושב שאני בשליטה מלאה" . לא לריב לא לריב, לא להתווכח ולהיות
אותנטי, זה מה שהנחה אותי, תן לו לדבר... "נעלמת לי" אמר בשקט רגוע,
"כן, תראה יש לי מחשבות עצמאיות שבזכות הקורס גישור שעברתי אני יכול לחשוב
בלי שתדע, אל תיעלב, אני מאד, כלומר אנחנו מאד מעריכים את זה שהסכמת לדבר".
במוחי עלתה מחשבה פנימית כל הכבוד לרוני, שותקת ולא מתערבת, אני ממזמן כבר הייתי
מכסח לו ת'... להירגע ולשחרר... נשימה ארוכה...
"האם
אתה מודע לזה שאתה מסכן את העולם של רוני?" ובתמורה הוא ענה: "האם אתה
מודע לזה שרוני מסכנת את העולם שלי? האם
יעלה על הדעת שרוני, בשר מבשרי,
תנסה לחסל אותי בכל מיני אמצעים מסוכנים ובלתי אחראים?" לא הבחנתי בטיפת כעס
ותסכול בטון הדיבור שלו, בטחון כזה שלא פוגשים בחיים הרגילים, והוא המשיך
"אבל למדתי להתמודד עם התנאים, פשוט התנתקתי ובניתי לי מרכזי תמיכה וכל זאת
לבד וללא עזרה חיצונית, לי לא היה אייזיק ולא משפחה תומכת, אבל סיקרן אותי מה אתם
יכולים להציע לי, חוץ מכמה קוביות סוכר? וכן, אני מרגיש קצת עייף לפעמים אבל לא
סיימתי ויש לי עוד הרבה תכניות" הרגשתי כאילו אני יושב עם ראש ארגון קרטל
כשהוא מוסווה כבעל רשת הפצה של מזון... ממש כמו בשובר שורות... ולא בדיוק יודע
באיזה טון לדבר, כי הרי ברור שיש לו כוח בלתי נדלה - מסוכן אמיתי... ומאיפה
הציניות הזו... לא היה לי את אייזיק... לא לריב לא לריב, לא להתווכח ולהיות אותנטי...
"רוני לא רוצה להילחם בך, רוני לא רוצה בחיסולך. רוני לא רוצה לפגוע בך. רוני
רוצה לחיות. זה הכל - לחיות. ולחיות טוב ובריא, עם משפחה, חברים ולהתפתח, לעזור ולתרום,
להיות שמחה ובריאה." האמת שלא ממש הספקתי לשאול את רוני אבל משיחותנו ככה
הבנתי, ואלוהים ירחם עלי (כולל רוני) אם טעיתי. וואו איזו שקטה רוני, איזו יכולֶת..."אֶת
רוני אני מכיר הרבה הרבה לפניך, ולא תוכל למכור לי מי זו רוני. נכון שבשנים
האחרונות היא נלחמה בי, אבל ככל ששנאתי אותה, הופתעתי לגלות שהיא לא שונאת אותי,
במיוחד בתקופה האחרונה, ולכן חשבתי שנוכל לגשר על כל חילוקי הדעות שהיו
ביננו", שימשיך לדבר, שימשיך... "אני לא פוחד למות, לכל סרטן יש פרק
חיים מסוים, אני לא רוצה לסיים את חיי בלי שהצלחתי להגשים את ייעודי, אל תדאג ואל
תחכה, בשיחה זו לא אדבר על ייעודי". "האם יש משהו שאנחנו יכולים לעזור
לך?" שאלתי ברב חוצפתי... זה כמו שדג ישאל את השאלה הזו ממש לפני טיגונו על
מחבת...
"למעשה
כן. אני רוצה ללמוד להיות גמיש. אני נוקשה מידי, אני משיג את כל היעדים שלי אבל
במלחמות קשות וארוכות, אני רוצה את אותה הגמישות שיש לרוני, אני רוצה חופש מחשבה,
את היכולת להתנתק ולהתחבר בכל רגע ורגע" וואו... לא ציפיתי... לזה לא ציפיתי...
וואו נזרקתי אחורה ולמטה בתוך ים של מחשבות... בדיוק כמו שאייזיק אמר... יש הצפה...
לנקות לנקות... כאב עצום... כאב עצום ביד... או או רוני הרגישה שאני קצת הולך
לאיבוד ולחצה לי את היד כמו בצבת... איי, יש לה כוח לבחורה הזו... חזרתי... הפוקוס
התחדד בחזרה... "איך אפשר לקרא לך... בשם?" שאלתי... "איך היית
רוצה לקרא לי?" החזיר לי בשאלה. ...אממ... חבר הוא לא... אדון גם לא... זה
רשמי מידי... "ליבי. מתאים?" שאלתי בזהירות, תוך כדי שאני לא מבין מה
חשבתי לעצמי... "ליבי לא, אבל לב - כן"... שאלות מיותרות – תשובות
מיותרות...
"לב,
אני שמח שיכולתי לשמוע אותך, האם נוכל להיפגש בשנית"? יכולתי כמעט להישבע
שהוא חייך, אבל בהיקף האדום שראיתי, לא יכולתי להבחין בתווי פנים או גוף... רק
היקף אדום יין זוהר ולא מסנוור, "אנחנו ניפגש, בקרוב מאד, אני צריך להשלים
כמה דברים... ותתפלאו... לתקן..." אולי בשבילו לתקן זה לקלקל בשביל רוני...
אבל אני לא מגיב, פשוט מקשיב... "אודיע לרוני כשיגיע הרגע, היא תודיע לך אם
היא תרצה... סיימנו". הפוקוס הלך והתערער, המחשבות ההזויות קמו והתעוררו... אחיזתה של רוני התרופפה, היא
ידעה שזה סוף הפגישה...
"תשתה
תה?" שאלה... מה??... היא לא רוצה לדעת מה קרה? מה היה? "רוני לפני זה,
אני רוצה לספר לך כל מה ש... ",
"זה בסדר אושרי, תשתה תה - תנוח, היתה לך חוויה חזקה, גם נסיעה, אנחנו נדבר, כלום לא בוער" מה??
לרוני הזו התחרפן השכל? אני הייתי מתנפל עלי בשאלות... איך הוא נראה? מה הוא אמר?
איך אתה יודע שלא דיברת עם עצמך?... רגע רגע, יכול להיות שהיא שמעה את הכל... אבל
את הכל??
תראה
אושרי, היא אמרה כשהיא מביטה בי לוגם את התה שהכינה לי... אני מכירה אותו מהיום
שנולדתי, היתה לי הרגשה שמשהו בתוכי קורה, אבל לא ידעתי שזו מחלה... חשבתי שזה מן
רוני אח תאום?! היתה לך פעם הרגשה
כזו?" ..אממ, לא, לא היתה לי, אולי... לא זוכר... אני קצת מבולבל עכשיו...",
"אני מציעה לך שפשוט תקליט את הדברים שאתה זוכר ואחר כך תכתוב ונדבר על
זה". "רוני, את מדברת כאילו יש
לך את כל הזמן שבעולם, כאילו את לא בסכנת חיים... את לוקחת משהו, נכון?" רוני
חייכה את חיוכה הטוב "אושרי, יש לי את כל הזמן שבעולם, אולי זה לא הזמן שלך,
אולי זה לא הזמן שלו... "קוראים לו לב" אמרתי במהירות, בדיוק כשחשבה
להמשיך את המשפט, רוני עצרה, סגרה את עיניה לכמה שניות... "ידעתי", ענתה
כשפתחה את עיניה ונתנה את חיוכה הרחב... ידעתי..." תרצה עוד תה? מסטיק לא
תקבל אצלי.
2.
רוני
הסבירה לי בטלפון שהיא יכולה לתזמן את המפגשים... ולא צריך לחכות להזמנה ולכן ביום
שלישי היא נוסעת לחיפה לשיעור פרטני בצ'י קונג ותוכל להיפגש איתי ולנסות להתקדם...
"בכיף", עניתי, "אבל את בטוחה שלא
צריך לחכות להזמנה?" "לא לא לא... תאמין לי אני מרגישה אותו...
ניפגש ב- 16:00 בחדר הטיפולים של אפרת אחרי הצ'י קונג...", אמרה וכבר נפרדה
לשלום, השיחה נותקה. או קי... אז נתארגן, רוני בטח מכירה איך זה הולך...
רוני
הגיעה, אני הגעתי, שתי כורסאות, נותנים יד, נשימות, מדיטציה, חושך... חושך... כלום...
כלום... אין מחשבות רק כלום נינוח... ואז אותו היקף בוהק... הפעם בצבע ירקרק... וקול
"מי זה האידיוט שמפריע לי לישון" הבנתי שאני האידיוט היחידי באיזור, אז
אמרתי "אני... אושרי..." "אה..." נשמע שוב הקול, "אתה
כאן... ברור, ידעתי"... זה לא זמן טוב להיפגש איתךָ, קודם כל לפני שנתקדם,
אני מעדיפה שתפנה אלי בלשון נקבה" "סליחה, הסקתי שאת גבר..."
"גבר אמא שלך" "סליחה?" אמרתי (הלו, זה רדיו?) "אמממ... אני
מצטערת", אמרה בהתנצלות, "פשוט כל הטיפולים קצת מבלבלים לי את המוח ולפעמים
אני מוצאת את עצמי עצבנית ומקללת, תופעת לוואי של כל הטיפולים" "או קי",
אמרתי בנימה מבינה "יא דפוק, אולי תתחיל לדבר ונגמור עם זה, כי אני כבר ממש
עייפה... אוופס, סליחה, שוב נפלט" לא ידעתי שטיפולים כאלה גורמים לתסמונת טורט...
"מה התוכניות שלך לעתיד הקרוב?", "תכניות לעתיד הקרוב? " חזרה
על השאלה שלי בקולה של רוני...
"מקלחת ארוחת ערב ושינה טובה" "אהה" עניתי... נראה לי
שהמפגש הזה הוא לא ממש הצלחה גדולה, ואפילו
מתקרב לבזבוז זמן, אבל כף ידה של רוני לחצה את כף ידי כך שהבנתי שרוני
עדיין לא ויתרה על המאמץ לגישור... "תראה, אושרי, אני לא אכנס בשלב הזה
לשאלות שמעניינות אתכם: למה? ממָתָּי? כמה? ועד מתי... אני רק יכולה להגיד בשלב
הזה, שאני עושה מאמץ להכיר את רוני בעיניים של האחרים, מימד הזמן לא קיים עבורי,
אני לא חווה דקות שעות ימים או שנים, רק רצון להתבטא ולהיות עצמאית ולחוות חוויות
חדשות ולא מוכרות. חוויתי את הלב הפתוח וזה מה שאפשר לי ליצור קשר עם העולם שמסביבי"...
לפתע גוון קולה שוב השתנה "אם תיגע
לי שוב בגלקטין אני אקרע לך את הצורה... אוופס... שוב חוסר שליטה, סליחה"
"או קי, או קי" אמרתי בבהלה
קטנה, "אני מבין, אני מבין" אמרתי בחוסר הבנה... אולי זה טורט, אולי זו
עייפות, ואולי צריך לחכות ליוזמה מצידה כשהיא תהיה מוכנה לדבר... ההפרדות בחשיבה
עייפו את מוחי, אבל רציתי לסיים באווירה נעימה. "תראי, מצד אחד אנחנו רוצים
לטפח אותך שתוכלי להיות חלק בהבראה ובעשייה היומיומית, אבל בשביל זה תצטרכי לעשות
כמה ויתורים למען כולם, תחשבי אם יש משהו שאת מוכנה לוותר, או אם יש משהו שהיית
רוצה שרוני תוותר... המטרה שנוכל לתקשר ולחיות חיים בריאים יותר." "אני
יכולה להתחבר לכמה דברים שאמרת... תן לי זמן לחשוב... נדבר... " נהיה חושך
הדמות הלכה ונטמעה בחושך... פתחנו עיניים, הסתכלנו אחד על השנייה ופרצנו בצחוק
משפריץ דמעות...
3.
טלפון
באמצע הלילה... זה הצלצול המיוחד שלי... היד שלי מגששת למצוא את המנוול... אבל... רגע,
אני אף פעם לא ישן איתו... תרים כבר תרים כבר... אני אומר לעצמי... "אין שום
טלפון, אני צריכה אותך ותפסיק לזוז, אתה עוד מעט תתעורר ואז הלכה לנו פגישה",
רגע רגע... אני מכיר את הקול הזה... "אהה... את ה... של רוני... נכון?"
"יופי אושרי, אני ה... של רוני, אוצר המילים שלך הולך ומתמעט... טוב אין לי
זמן לזה, אמרת שתהיה מוכן לדבר איתי בכל שלב, נכון?" "כן, כן,
ברור" עניתי, "לא חשבתי שאפשר ליצור קשר בלי שרוני מתווכת"
"רוני יודעת, והיא מאפשרת" קטעה אותי בפסקנות, "אם כך, דברי, במה
העניין ?" "לא תשאל איך אני מרגישה?" חשבתי שפולניות זה משהו שלא
קשור לפנימיות, אבל מוטב לא לחשוב כי אולי מחשבותיי נשמעות... "ובכן אני
מרגישה חרא, נשבר לי, נשברה לי חוליה ועוד אחת, וגם... מה זה משנה? אני מרגישה לא
טוב, הרפואה שלכם תהרוג אותי בסוף, אבל אני לא מתכוונת לוותר. אם אני הולכת, כולם
הולכים איתי". נראה שהגברת הזו ראתה יותר מידי סרטים של אקשן... "חכי
חכי חכי, ותסבירי לי בבקשה לאט, מה קרה שאת מרגישה כל כך לחוצה?" "אני
שמחה שאתה שואל... שום דבר מיוחד, פשוט יש לי הרגשה שמנסים לחסל אותי", אמרה
בטון משכנע וכמעט שכחתי שמדובר בניסיון שתלטני, שעוסק בחיים של רוני. לכן שאלתי:
"ולמה שירצו לחסל אותך?" "זה בדיוק מה שאני לא מבינה, הרי אם יחסלו
אותי איך רוני תחיה בלעדי?" היתה לי את התשובה האולטימטיבית, אבל הייתי חייב
להפנים אותה ולהסתירה היטב כפי שלמדתי בקורס... "אמרי לי... ואיך רוני חיה
בלעדיך לפני זה?" "היא
לא!" אמרה בפסקנות "אהה, ואיך בדיוק את רוצה שאעזור לך?" שאלתי
כאילו בתמימות... "הייתי חייבת לדבר עם מישהו אובייקטיבי... עד כמה שניתן...
אני חייבת לשרוד, אני חייבת את זה לרוני, אני לא רוצה לאכזב אותה, מספיק פגעתי
בה... אנחנו קשורות ולא יכולות אחת בלי השנייה" וואו, חשבתי בסודיות... איזה
ניתוק... אתן יכולות בהחלט להיפרד מצידי לפני שניה, אבל איך אפשר להגיד לה את זה
מבלי לאבד את תפקיד הגישור שאני אמור לבצע? אז המלצתי משהו ספונטני... "תראי
את יכולה אולי... לצאת לחופש? להרפות קצת, לתת לרוני להחלים? אפילו קצת?"...
"השתגעת! שאני אעזוב את אחותי, בשר מבשרי? תגיד אתה חבר? או מה? אני הבנתי
שאתה..." "תראי, תראי... לא צריך להיסחף, לא הבנָתּ אותי, אני מתכוון
שרוני היתה מאד שמחה לתת לך קצת חופש, צאי לך לחופש, הפסקה קטנה... מנוחה, את
עובדת קשה מידי, ומעורבת רגשית... תני לרוני קצת להתחזק, אחר כך תפגשו, אם תרצי...
אם תרצו... ונראה איך מתקדמים..." השתרר שקט... חשוך... רק צבעים, ירוק בקבוק
מידי פעם חולף מול העיניים, אדום יין... טוב לא ממש ציפיתי לראות פרצוף...
"אתה יודע מה?" אמרה, אלא שהפעם בטון רגוע... "אני הולכת על זה...
יש לך אולי איזו המלצה? אולי ללכת לסרט, תגיד יש איזו הקרנה שאתה ממליץ?"
לפני שהתחלתי להמליץ, נעלמה - מבסוטה... לקום? להמשיך לישון? הקרנה? מה עלה לי
במוח...
4.
צלצול
שעון, באמצע המדיטציה... וואו איך שכחתי לסגור... "שום צלצול שעון, אתה פשוט
חולם באמצע מדיטציה" "שיט" אמרתי בבהלה "רגע רגע... אל תתעורר"
נשמע שוב הקול שלה... "יש לי מה
להגיד לך... ואני לא אספר לאייזיק שנרדמת... אל
תדאג..." "איזו נשמה טובה"
אמרתי באותו מטבֵּעַ... "לי יש זמנים
קצת שונים משלכם... אני חיה בכל הממדים וזמן קצוב הוא חידה עבורי... אני מנסה
איכשהו להתאים ולהתגמש... יצא לי לחשוב הרבה על מה שאמרנו... ואני חושבת שלא בדיוק
הבנתם... טוב, אולי אתה לא הבנת מה החלק שלי בכל העניין. אתם כל הזמן רצים אחרי
החיים כאילו שזה הדבר, כאילו שזו המטרה ונלחמים בכל מה שמפריע למטרה הזו. נכון
שאני שתלטנית ועצמאית, אבל המטרה שלי היא לא החיים, המטרה שלי זה לא לחיות עוד
יום, עוד שנה, עוד 40 שנים... זה לא מעניין אותי בכלל, אני חיה כל יום את כל
הזמנים, את כל העולם, ונכון, אני לא מושלמת, לפעמים המהלכים שלי מקשים עלי להתקדם,
אבל אני יצירתית וניזונה מהדברים שאתם לא מעוניינים בהם... מדחיקים... וכשאתם
נתקלים בקושי קשה לכם להבין שזה חלק מהחיים וכמו שכיף גדול והנאה הם משתנים אז גם
הסבל. ואם תבינו את זה, אז פחות תתכווצו כשיש קושי. ומה השורש של כל זה? למה אצלכם
זה קושי ואצל האחרים זה יכול להיות הנאה? השורש הוא: האחיזה, בדיוק כמו שאייזיק
דיבר... ואם אתם רוצים לעזור לנו תקדישו
את זמנכם לזה... החיים הם לא תחרות זקנה, החיים הם תחרות הגשמה, התחברות
והכנה" וואו, היום הגברת הכינה הרצאה שלמה... אני חייב להשחיל איזו שאלה...
"כנרת... כנרת כן?" שאלתי בהיסוס, כי בחיי אין לי שום מושג איך לקרוא
לה... "רוני! או קי? רוני - תקרא לי" אמרה בפסקנות... "אבל איך
נזהה בינכן?" שאלתי בתסכול... "אל תתעסקו בזה! אנחנו רוני! או קי? גם
אתה רוני! מה זה משנה איך קוראים לדָבָר כלשהו?... אין משמעות לשמות, אין משמעות
לחומר... הכל משתנה, אבל אם אתה חייב לכנות אותי בשם? אז תקרא לי רוני! איך תבדיל?
זה לא עניין שלי." לזרום, לזרום,
לזרום... ולא לעצבן את הגברת רוני ...ההיא. "האם זה אפשרי לעשות את כל מה שאת מדברת עליו ולחיות
בבריאות טובה?" שתיקה... ואז "תבין, בריאות טובה או בריאות לא טובה זה
בדיוק כמו מכונית שנוסעת לתל אביב עם חלון פתוח או עם חלון סגור... ועם כל הכבוד
לך ולכל הרופאים והמכונות המשוכללות בעולם, אני בלתי תלויה, אני עולם שנוצר בתוך
עולם באין סוף פעמים. אתם יכולים לקטול אותי בממד אחד או שניים, אבל אני כמוכם,
חיה בכל הממדים. והנה אני זורקת לך פתרון, תפגשו אותי בכל הממדים ואז תגלו שאני זה
אתם ואתם זה אני ואין בריא ואין חולה אין כלום. הכל ביחד, הכל זז ועומד, אין
מחשבה, אין כאב, אין היסטוריה, אין עתיד - רק לב. לב אחד פועם. והפעימה היא - היא
מה שאתם נוטים לקרוא ולכנות: היא החיים! אז איך מגיעים לפעימה, איך מגיעים לאחדות?
זו המשימה של כל יצור חי, אני בדרכי שלי אגיע לשם, אבל אני גם זקוקה לעזרה, אני
מוגבלת, אני בתוך גוף, אני כלואה וחופשיה לפרקים..." פתאום כעס התפרץ בי ואמרתי בלי לחשוב פעמיים...
"יופי אז בואי נגמור עם זה, בואי תחסלי את רוני עד העצם, תחריבי לה את החיים,
תהרסי לה את כל מה שהיא עמלה לבנות, תצערי את המשפחה, את החיים... בואי, כן... יאללה
בואי ותרצחי אותה... אבל את יודעת מה? אל תהרגי אותה לאט לאט, כמו איזה סדיסטית
מהסוג הכי קשה, תהרגי אותה בבת אחת, ככה כמו חבל תליה, כמו הוצאה להורג. תגמרי עם
החיים שלה אחת ולתמיד... למה לא?" "יופי אושרי, הוצאת את כל התסכולים
והפחדים שלך? אתה מרגיש יותר טוב? היה לך קל
יותר אם הייתי מתווכחת איתך?" זהו, נראה לי שכבר איבדתי את עמדת המפשר...
"תבינו, המטרה שלי זה לא להרוג בדיוק כמו לחיות... אין לי עניין לא בזה ולא
בזה, העניין שגיליתי זה החיבור ללב, שרק בזכות רוני אני בכלל יוצרת את הקשר הזה,
החיבור ללב מזכיר לי את הפעימה הגדולה. ואני רוצה להגיע לשם ולא משנה לי מתי ואיך
כשאני שלמה. אי אפשר שלא להתאהב בנוחות הקיומית כשכמעט כולם עוברים את אותה
החוויה... לא ביקשתי להגיע ולכן לא מבקשת ללכת, לא הגעתי ולכן לא יכולה ללכת, אבל
אם כבר זיהינו אחד את השנייה, אז החיבור הזה צריך להועיל לשתינו, כי בהגדרה שלי
אני לא ניתנת לחיבור – אתך, עם רוני, עם אף אחד שאני יכולה לחשוב עליו, אבל מאחר
והלב הפתוח חיבר ביננו, אז אני משתפת ופותחת. ההתמכרות שלכם לחיים מפוספסת בגדול,
כל העניין כפי שאני מבינה, זה להעיר את הנשמה שלכם, ובמקום להתעורר אתם מתמכרים
לחלום. אתה כל הזמן בראש שלך... אני רוצה שרוני תחלים, אני רוצה שרוני תמשיך לגדל
ילדים, שרוני תשמח, תעשה סקס ותשאג אורגזמות שיגיעו עד למאדים, אני רוצה שהיא
תצליח לגעת באנשים שמסביבה אני רוצה ואני רוצה ואני רוצה... ומה? מה? מה? ולמה?
לא. אני לא רוצה להרוג אותה ולידיעתך אני לא ממש בטוחה שאני יכולה. אין לי עניין
בלהרוג, יש לי עניין בלב פתוח, זה השער שלי, השיעור שלי, זה הייעוד שלי וכשאני
אומרת כאן וגם עכשיו אני מזהה שיש לי פרטנרית, ותדע שלמרות שלפעמים נראה לרוני
כאילו ענן סמיך מתיישב לה על המוח ,על הרגשות, הכל נמצא שם... והיא יודעת, הכל. אבל
הדחייה וההכחשה יוצרים בלבול, ואני בטוחה שאם אני נותנת לה משאלה אמיתית מכל הלב, היא
לא תאמר את מה שאתה חושב שהיא תגיד."
"אבל
למה את דווקא החלטת להביא לשינוי של רוני? מי ביקש אותך? למה את לא יכולה להתקיים
מבלי ליצור קושי וסבל?" שאלתי באופן ישיר,
"קושי
וסבל?" אמרה כאילו לעצמה... "אתה מדבר איתי על קושי וסבל? קושי וסבל זה
הארוחת בוקר צהריים וערב שלי... אני התפתחתי מכלום... מנקודה ביקום החומרי, ותראה
לאן הגעתי? תראה איך התעצמתי? תראה איך שהשפעתי ובניתי את עצמי? אני סיפור הצלחה
חד משמעי בכל מובן של הקיום האנושי. אבל במהות? מה אני? כלום... הייתי כלום נשארתי
כלום... הייתי הכל ונשארתי הכל... ולמה אני בכלל משתפת? כי ההצלחה שלי תהיה גם
ההצלחה של רוני... אפילו שלך למרות שאתה לא היצור הכי מתקדם שאני מכירה" לא
נעלבתי... בכל זאת... נשארו לי כמה מנגנוני הגנה...
"אתה
יודע? לעיתים נראה לי שהיקום עשה כמעט הכל בשביל לקרא לכם להתקרב למהות...
הנה, נבראו גבר ואישה כל אחד עם כיוון שונה, האחת ליצור
חיים והשני לקחת חיים, ותפסיק לחשוב שצמחונים וטבעונים הם אנשים אחרים... אבל
לכולם יש את אותו המפתח, וזה הלב, הלב הוא המפתח לכל התחלואה הקיומית. אני מודָה
לאפשרות שרוני פתחה בי, שחיברה אותי אל
הלב... והנה אני יכולה להצהיר: אין לי כבר עניין להשתלט, אין לי עניין לשגשג.
ניתקתי כל קשר עם שליחי, ואני רק רוצה להתקיים במהות, בלב, ואני מושיטה יד לרוני
שנצעד ביחד את הדרך, אני לא בָּזָה לקיום
האנושי ואני מבינה שבכל חוויה קיימת האפשרות להגיע למהות, גם כשילד קטן סובל בגלל עניין
שנראה לנו חסר כל חשיבות, יש לזה חשיבות נעלה, שם המפתח אל המהות בתוך הסבל. בדיוק
כמו בתוך ההנאה הצרופה, ואסור להפריע. והיו לי ימים ששנאתי את כל המטפלים בך,
שנאתי את העדפתם בך על העדפתם בי, ואני מעריכה את המאמצים שהשקיעו בך. גם אייזיק
יודע שתרופה לסרטן לא תרפא את תחלואנו, כי המחלה היחידה שקיימת בעולמנו היא הבריחה
מהמהות וסגירות הלב - והוא הדרך שלנו אל המהות. עכשיו אין בי שנאה, ונכון שהייתי
זקוקה לקצת תשישות בכדי להבין את זה... אבל הלב הפתוח הוא זה שממיס אותי... לא
תרופות, לא הימנעות... כולם יכולים לשפר ולדרדר, אולי אפילו להרוג... אבל שום דבר
לא משתווה לאפקט של החיבור. וישנם אנשים שיכולים להעביר חיים ארוכים, משגשגים,
אפילו ויהיו פילנתרופים גדולים, אבל הם לא
נמצאים עם הלב באמת, הם עושים חשבונות, מעשים טובים והם מתגמדים לעומת פעוט בן שנה
שהבין את השיעור ועזב את העולם... ותרופה לסרטן זה עניין של זמן, זה יימצא...
ותגיע מחלה אחרת מדהימה יותר... כי שום תרופה שקיימת אינה מרפאה את התחלואה
האנושית הקיימת: הבריחה, ההכחשה וההחזקה. והמדהים שהמפתח לכל החולי והמצוקה של
האנושות נמצא בתוכנו בליבנו – הלב, אנחנו עסוקים בחקר החלל, בחקר המצולות עד העומק
שזמין לנו... אבל הפתרון נמצא ממש בנו, והמנגנונים המדהימים שמצויים בנו, בעלי
יכולות להדחיק להשכיח להסתיר ולאפשר החזקה של דברים שיצופפו את המרווחים הבסיסיים
לראות את המהות.
אני
מושיטה יד לרוני בכל זמן ובכל מקום לצעוד
איתי בחיוך הבנה וסליחה, ולהתקדם בדרך המובילה למהות הבלתי נתפסת של עצמה - אל
הפעימה, בהשראת הלב הפתוח שמאפשר לנו לצעוד בדרך הזו. ואם אתה חושב שדיברתי שטויות
עד עכשיו, אני מסכימה איתך ורוני גם."
"רגע
רגע, את לא רוני... את מעדיפה שאקרא לך רוני... את... את לא רוני שאני מכיר, נכון?
את היית כנרת, היית יונה... את לא רוני..." "ואולי כן ?!" אמרה
והתעוררתי.
5.
"זו היתה החוויה הכי חזקה שזכרתי כשהייתי בחיים... והבנתי מיד שההכנות הן האופי של החוויה, ואני מודה לעצמי שלא ויתרתי ולמדתי... למדתי הרבה מאד בשנים האחרונות איך צריך למות... לא ידעתי שבחוויה הזו יהיו לי כל כך הרבה מחשבות ושכולן תהיינה ברורות כמו שאתה מתבונן בהילוך איטי בטיפה הניגרת מעָלֶה בתוך יער עד. עד שלא סיימתי להיפרד מהחוויות הארציות שלי לא יכולתי להמשיך, כאילו עמדתי לפני מצוק והייתי אמורה לקפוץ לים שנתן לי תחושה של רוגע ונעימות בלתי נתפסת, אבל הקפיצה הזו... ואי היכולת לחזור אחורה, ההרגשה המוחשית של ההחזקה, הן שעיכבו אותי מלעשות את הצעד. אבל מבט נוסף אל תוך בני רותם, שראיתיו בתוך הרחם שלי, מתבגר ומזדקן, ממשיך הלאה ומושיט לי יד, הם שכנעו אותי לעשות את הצעד, כי דני שלי - הנשמה התאומה שלי, שחרר אותי באהבה מדהימה, וכשהייתי רוני הארצית והגשמית זה היה בלתי נתפס, היום זה נתפס, אני מבינה את זה, אני רואה את זה ואני חשה את זה באותנטיות מושלמת, גם האהבה שהרעיפו עלי המשפחה והחברות הקרובות וכל השאר, כולם היו עם הלב וכולם הרחיבו לי את הלב והפכו את הקפיצה המדהימה שלי לתוך הים נטול המים (ועם זאת – ים) לחוויה של פעם בחיים" וואו... "אושרי אתה אמור לצחוק, הסוף היה בדיחה... כן... גיליתי שיש לי גם חוש הומור... אני כבר יכולה להתחרות בדני, אפילו לנצח... "רוני, ומה... מה... עם הסרטן... מה עם המחלה? מה עם כנרת או מי שלא תהיה?" "כן" אמרה רוני "ברגע הניתוק מהגשמי, כל הישויות המקבילות שלי מתאחדות וזה מה שקרה במרחק הקפיצה אל ים המהות הבלתי נגמר, כל הנשמות המקבילות שלי התאחדו למה שאני, וברגע הנגיעה זכרתי הכל, והכל נהיה מוכר... הראיה התרחבה מעבר לתלת מימד, הרבה מעבר לתפיסה שיכולתי לתפוס בחיים, הזמן התגלה לי במלא הדרו: אין זמן. הכל ביחד, עבר הווה עתיד ואני יכולה לשוטט בהם ולהיות נוכחת במיליוני מקומות בבת אחת ובשום מקום באותה המהירות. בהלוויה הייתי בכל מקום, הייתי בילדות שלי, ביקרתי את עצמי ברגעים קשים ועודדתי את הילדה שבי, הייתי אצל האורחים והסתובבתי בחופש אבל בהשגחה עליונה... אפשר לקרא לזה מלאכים... אפשר לקרא לזה ידיעת החוקים המקובלים במקום חדש... העצב של הקהל היה לי קשה, אבל ראיתי את האהבה הרבה וגם את התקווה שנטעו בי, שהכל יהיה בסדר. בכל הצילומים שצלמתם את הקבר אני השתתפתי כמו בסלפי... זה לא היה אירוע משמח, אבל נראה לי שההכנות עזרו לי להתמודד עם הפרידה הזו... אני בכוונה לא רוצה לנקוב בשמות, כי כל כך הרבה אהובים היו לי שם, וגם כאלה שלא הצליחו להגיע, אבל התפללו ושלחו לי אור, והאור הגיע... הייתי מוצפת אור מאהבת השולחים.
בימים הראשונים לפי התפיסה של עולמכם הגשמי, הסתובבתי הרבה בכל מחוזות ילדותי ובגרותי. אני מודה על ההזדמנות לחיות בינכם ולקבל כל כך הרבה להמשך הדרך. מטבעי אני ממשיכה הלאה, אבל אני מצויה בכל לב פתוח שלכם, ולא משנה הכמות שלי בתוככם, כי הכל הכל גלום בתוך אותו חלקיק שלי שאתם נושאים אתכם. עם הזמן תוכלו לשחרר ולהשאיר אותי במישור הרבה יותר חופשי ומהותי בלבכם" שתיקה.. מה ? זהו? "רוני... רוני... את עוד כאן? יש לך איזו עצה טובה? טיפ? אפשר למסור ד"ש? " "עצה - יש לי... טובה?... תחליטו אתם... אני מציעה לא לבזבז את החיים המיוחדים והמשמעותיים מאד מאד מאד להמשך הדרך, בדברים שמרחיקים אתכם מהלב. תנו ללב להתרחב ללא גבולות וביום שבו תסכימו ותחליטו לסיים – תחייכו. החוויה של העזיבה היא החוויה של התחנה הבאה. מי שבוחר למות בייסורים - יעבור ייסורים גם במעבר שאחרי החיים; מי שבוחר למות עם לב פתוח וללא אחיזה, יזכה למעבר מדהים וללא אחיזה. יש ערך בלתי ניתן להבנה למצות את החיים הגשמיים למען החיים הרוחניים והאנרגטיים שחווים אחרי המוות... כשתזמינו אותי בלב פתוח - אגיע, אני לא מוטרדת ולא מופרעת, אני קיימת בכל המישורים. גם במימד בו אני נמצאת - ישנה התפתחות שאני כבר מתחילה לעבור, אבל אינך מסוגל להבין את זה כרגע, וזה לא בגלל שאתה מוגבל שכלית... כמו שרצית להגיד" או קי, קוראת מחשבות... ואז הוספתי "נראה שמיותר שאדבר, כי את נמצאת ממש בתוך המוח שלי... אולי תעשי לי איזה שיפוץ קל, כי לאחרונה אני שוכח דברים..." "אתה שוכח כי אתה נאחז... תשחרר ולא תשכח, אל תזכור, פשוט תהיה" "ורגע, רוני... את רוצה למסור משהו למישהו? להורים? לאחים? לאחיות? לדני? לליאת? לחברות? לבנך...?" "אושרי, תודה, אבל לכל אחד מאהוביי אני אמצא את הדרך להעביר מסרים. אבל אתה יכול למסור לכולם אהבה אינסופית"... אום אה הונג... אום אה הונג? וואו השעון לא צלצל אני חייב לקום... מה??? רק 3 לפנות בוקר?
