שואפת וממלאה את ראותי במלוא האוויר, עוצרת את נשימתי וצוללת לתוך המים הקרירים. הגוף דוחף בכל הכוח, כל יד ורגל עובדים בסנכרון ובשיתוף. מסיעים לי לעבור מקצה אחד לשני. הי, אני זזה בלי בעיה. אין כאב, והכל טוב. אני חיה!
בימים האחרונים, כמעט כל שריר ועצם בגופי ובשלדי, מורגשים, אפשר להגיד כואבים. במקום להיבהל, אני בוחרת לשמוע את אומרם, את הדרך הנכונה להם לשחרר את הכאב. אז ניסיתי מדיטציה, כרית חימום, שאכטה מהחומר הרפואי וגם כמה תרגילי יוגה ומתיחות, זה תמיד טוב ויכול לעזור. למעשה כולם עזרו נקודתית. הבוקר, התחיל במחשבה שונה- היום אני הולכת לשחות. עונת הרחצה בבריכה נפתחה. כמעט שנה עברה מאז שחיתי את הבריכה האחרונה. אוספת כוחותיי ואומרת לעצמי: תשחי, אפילו אם זה רק 5-10 דקות! אולי יכאב לך, אולי לא. אם תנסי, תדעי...
מסיימת את התארגנויות הבוקר, וקובעת עם חברה טובה ואהובה לשעתיים הקרובות, יודעת שאם לא אצא בזמן הקרוב ההזדמנות של היום תחלוף...וייתכן שהיום זה כבר לא יקרה. המוח הרגיל מנסה למצוא את כל הסיבות למה לא ...אבל משהו פנימי עמוק מאפשר לי לפעול. לובשת את בגד הים וחשה כי נוח לי בו למרות כל הפגמים וכמו מלקטת את יתר ציוד השחייה, אני אוספת את המשקפת, כובע- ים, חולצת שחייה שתשמור עלי מהקרינה והשמש.
כמובן שיצאתי הרבה אחרי שתכננתי. חובשת כובע ועולה על האופניים. ברכיבה על האופניים ישנן עבורי כל כך הרבה פוטנציאל לסכנות, בעיקר לנפילות וכאלה, ולמרות זאת אני חשה שחרור והנאה כשהן מובילות אותי ממקום למקום ברחבי הקיבוץ. הרבה עצמאות וחופש. ובכאן ועכשיו, הן מובילות אותי בחיוך דרך שבילי הקיבוץ, בין המזכירות לחדר האוכל, לכיוון גן רפי, עץ התות הוותיק בואכה ל"ירידה" בכביש הסוללה, המקביל לנחל הבניאס הזורם לצד הקיבוץ. ירידה שאני כל כך אוהבת כי מתאפשר שחרור אם מעזים להוריד את הרגל מהבלמים...
ממשיכה בדרכי, עוברת את השער הירוק. ההתרגשות כבר ניכרת, שנים שהכניסה אליה והבריכה עצמה הם בגדר "מוסד". ההתרגשות מוכרת לי כל כך מאז היותי קטנה בדרך אל הבריכה. מלאה ב-תום, קייץ, בילוי והנאה. ממשיכה לרכוב על אופני, חוצה את הגשר החדש והמרשים המחבר את גדות הבניאס ועוברת לצד השני, לדרך המובילה לפתח הבריכה. מאושרת מכך שממש בעוד כמה רגעים, אני חוזרת שוב, בפעם המי יודע כמה אליה, הבריכה שאני כל כך אוהבת. נכנסתי. כמו בבריכה פרטית אני ועוד כמה משוגעים לדבר, בבוקר יום שגרתי. "זו תחילת עונה" יסביר לי המציל ואין כמו יום כזה לשחות את הבריכה הראשונה של העונה. רגע לפני אני עוד מריצה מחשבות, של כמה קר הולך להיות ואולי יכאב לי.. ושוב מזכירה לעצמי" רק 10 דקות מכסימום ואני אחרי". יורדת לאט במדרגות המוליכות לתוך הבריכה ואכן, המים קררריםםם ונעימים. כובע ים מכסה את שערי, פן חלילה לא יקשה על השחייה ומשקפת לעיני. נעמדת, נושמת נשימות ארוכות וזהו. אני בפנים.
תחושת מסוגלות והצלחה ממלאות אותי. האדרנלין, החיות הכוח. העוצמה שבמים ושל גופי כמקשה אחת. אני שמה לב באהבה לגופי, איך הוא זוכר גם את החוויות הטובות שלו.. מאז גיל 3 או 4 שאבא לימד אותי לשחות. כל תנועה בשחיית החזה מושלמת, נכונה ונעימה. כל תנועה בשחיית הגב מזיזה בדיוק את השרירים שבקשו תנועה, כל תנועה בשחיית החתירה, מלאת עוצמה שמניעה קדימה. הגוף חש קלילות, צף על פני המים שסוחבים אותי מעבר אחד לשני ואני חיה!!
המים הקרירים, מווסתים את האש שבי, את החום. הם לא מכבים, הם מווסתים אותה ואותי למקומות הנכונים לי. כל דקה שעוברת אני אומרת "נו.. אפשר עוד בריכה אחת, ועוד אחת"..את יכולה. שומעת קול: "עוד קצת את כבר בחצי ק"מ..." והאמת הרגשתי כי יכולתי לגמוע קילומטר שלם בלי בעיה. יחד עם זאת, יש כאן גוף שזקוק להקשבה, לקצב נכון, להאט, להקשיב ליכולות בכדי לא להעמיס, להתרגל מחדש לריקוד עם המים. אני עוד אגיע לקילומטר, אין לי ספק, רק עוד קצת זמן וכבוד לגוף.
סיימתי 20 בריכות - מאושרת, אז מה אם השרירים קצת כואבים ושלד עייף? עוד שנה שאני זוכה לשחות באהבה ולרקוד עם המים. יש בי נשמה מאושרת, צוהלת משמחה, רוקדת בהנאה כי אני חיה, והרי בחרתי להתמקד בחיים -המטרה לחיות!
בימים האחרונים, כמעט כל שריר ועצם בגופי ובשלדי, מורגשים, אפשר להגיד כואבים. במקום להיבהל, אני בוחרת לשמוע את אומרם, את הדרך הנכונה להם לשחרר את הכאב. אז ניסיתי מדיטציה, כרית חימום, שאכטה מהחומר הרפואי וגם כמה תרגילי יוגה ומתיחות, זה תמיד טוב ויכול לעזור. למעשה כולם עזרו נקודתית. הבוקר, התחיל במחשבה שונה- היום אני הולכת לשחות. עונת הרחצה בבריכה נפתחה. כמעט שנה עברה מאז שחיתי את הבריכה האחרונה. אוספת כוחותיי ואומרת לעצמי: תשחי, אפילו אם זה רק 5-10 דקות! אולי יכאב לך, אולי לא. אם תנסי, תדעי...
מסיימת את התארגנויות הבוקר, וקובעת עם חברה טובה ואהובה לשעתיים הקרובות, יודעת שאם לא אצא בזמן הקרוב ההזדמנות של היום תחלוף...וייתכן שהיום זה כבר לא יקרה. המוח הרגיל מנסה למצוא את כל הסיבות למה לא ...אבל משהו פנימי עמוק מאפשר לי לפעול. לובשת את בגד הים וחשה כי נוח לי בו למרות כל הפגמים וכמו מלקטת את יתר ציוד השחייה, אני אוספת את המשקפת, כובע- ים, חולצת שחייה שתשמור עלי מהקרינה והשמש.
כמובן שיצאתי הרבה אחרי שתכננתי. חובשת כובע ועולה על האופניים. ברכיבה על האופניים ישנן עבורי כל כך הרבה פוטנציאל לסכנות, בעיקר לנפילות וכאלה, ולמרות זאת אני חשה שחרור והנאה כשהן מובילות אותי ממקום למקום ברחבי הקיבוץ. הרבה עצמאות וחופש. ובכאן ועכשיו, הן מובילות אותי בחיוך דרך שבילי הקיבוץ, בין המזכירות לחדר האוכל, לכיוון גן רפי, עץ התות הוותיק בואכה ל"ירידה" בכביש הסוללה, המקביל לנחל הבניאס הזורם לצד הקיבוץ. ירידה שאני כל כך אוהבת כי מתאפשר שחרור אם מעזים להוריד את הרגל מהבלמים...
ממשיכה בדרכי, עוברת את השער הירוק. ההתרגשות כבר ניכרת, שנים שהכניסה אליה והבריכה עצמה הם בגדר "מוסד". ההתרגשות מוכרת לי כל כך מאז היותי קטנה בדרך אל הבריכה. מלאה ב-תום, קייץ, בילוי והנאה. ממשיכה לרכוב על אופני, חוצה את הגשר החדש והמרשים המחבר את גדות הבניאס ועוברת לצד השני, לדרך המובילה לפתח הבריכה. מאושרת מכך שממש בעוד כמה רגעים, אני חוזרת שוב, בפעם המי יודע כמה אליה, הבריכה שאני כל כך אוהבת. נכנסתי. כמו בבריכה פרטית אני ועוד כמה משוגעים לדבר, בבוקר יום שגרתי. "זו תחילת עונה" יסביר לי המציל ואין כמו יום כזה לשחות את הבריכה הראשונה של העונה. רגע לפני אני עוד מריצה מחשבות, של כמה קר הולך להיות ואולי יכאב לי.. ושוב מזכירה לעצמי" רק 10 דקות מכסימום ואני אחרי". יורדת לאט במדרגות המוליכות לתוך הבריכה ואכן, המים קררריםםם ונעימים. כובע ים מכסה את שערי, פן חלילה לא יקשה על השחייה ומשקפת לעיני. נעמדת, נושמת נשימות ארוכות וזהו. אני בפנים.
תחושת מסוגלות והצלחה ממלאות אותי. האדרנלין, החיות הכוח. העוצמה שבמים ושל גופי כמקשה אחת. אני שמה לב באהבה לגופי, איך הוא זוכר גם את החוויות הטובות שלו.. מאז גיל 3 או 4 שאבא לימד אותי לשחות. כל תנועה בשחיית החזה מושלמת, נכונה ונעימה. כל תנועה בשחיית הגב מזיזה בדיוק את השרירים שבקשו תנועה, כל תנועה בשחיית החתירה, מלאת עוצמה שמניעה קדימה. הגוף חש קלילות, צף על פני המים שסוחבים אותי מעבר אחד לשני ואני חיה!!
המים הקרירים, מווסתים את האש שבי, את החום. הם לא מכבים, הם מווסתים אותה ואותי למקומות הנכונים לי. כל דקה שעוברת אני אומרת "נו.. אפשר עוד בריכה אחת, ועוד אחת"..את יכולה. שומעת קול: "עוד קצת את כבר בחצי ק"מ..." והאמת הרגשתי כי יכולתי לגמוע קילומטר שלם בלי בעיה. יחד עם זאת, יש כאן גוף שזקוק להקשבה, לקצב נכון, להאט, להקשיב ליכולות בכדי לא להעמיס, להתרגל מחדש לריקוד עם המים. אני עוד אגיע לקילומטר, אין לי ספק, רק עוד קצת זמן וכבוד לגוף.
סיימתי 20 בריכות - מאושרת, אז מה אם השרירים קצת כואבים ושלד עייף? עוד שנה שאני זוכה לשחות באהבה ולרקוד עם המים. יש בי נשמה מאושרת, צוהלת משמחה, רוקדת בהנאה כי אני חיה, והרי בחרתי להתמקד בחיים -המטרה לחיות!