בתקופה זו, בין מאי ליוני, אני נמצאת שוב בחשבון נפש. .
היו שנים שחשתי בחודשים אלה כנולדת מחדש. במאי לפני 5 שנים, ניגשתי לבדיקת האולטראסאונד הראשונה בחיי שגם הובילה לביופסיה וההמשך ידוע.. אחריה החל מסעי, מציאת דרכי החדשה בעולם.
תמיד בתקופה זו אני חשה שונה. בהתבוננות לאחור, תקופה זו משולה למנהרה שחיברה את חיי הקודמים כפי שנהגתי להיות למי שאני היום. בין העובדות שנכחו, פיזית בגופי, לדברים שבעבעו ובקשו לצאת החוצה. בין המודע, לתת מודע. בין הוודאות- גוש בשד, לאי ודאות- מה יעלה בגורלי. ככל שהתקדמו הימים והחודשים מאז חודש יוני ההוא, התמודדתי עם הידוע. למדתי בדרכים כואבות לפעמים, להתעסק עוד מאותו הדבר במה שאני כבר יודעת. תמיד היו שם דברים שאני לא יודעת. ולא יכולתי לעולם לדעת מי הם כי תשומת ליבי היתה קיימת אך ורק למה שאני מכירה.
5 שנים אחרי, הידוע והמוכר נותנים לי ביטחון להכרת הלא ידוע. לגילויים המרעישים החדשים שנובעים מתוך הלא ידוע. לתת לחיים לקרות מעצמם, בלי להתכונן, ולדעת שמה שלא יעלה- חדש ומרתק מפחיד ומאיים- אני שם להתמודד. הכלים המוכרים שיש לי היום מאפשרים לי להתמודד עם החדש. אני מוצאת את עצמי מוקסמת מהגילויים החדשים, שמוכחים לי שאני יכולה לשנות. לומדת להיות במצבים שחשבתי עליהם כמלחיצים ומאיימים ומגלה שהמפלצות הן בדמיוני בלבד.
ההתבוננויות החדשות על החיים כמתנות. המפגשים עם אנשים חדשים באופן בלתי מקרי שיוצקים משמעויות חדשות לחיי, רגעים של זכות גדולה, להיות בנתינה מתוך ידע ועוצמה. התבוננות על משפחת הטבע: חיות, פרחים, עצים נחלים אגמים וימים, עמקים והרים, רוחות סוערות, גשם, שלג, חום קור נופים ועונות השנה ולגלות באמצעותם את סודות החיים. הכל קיים כאן. מיד מזהה שישנה לחישה רועמת בכדי שאבחין בה. לגלות את התשוקה לחיים, לנסתר שמבקש להתגלות.
ב 5 שנים האחרונות ישנו גל שרוחש לו בטבעיות פעם עולה ופעם יורדת. בכל יום ביומו אני לומדת להוריד את השכבות הרבות והכיסויים המטשטשים את היכולת לראות. אני בוחרת בכל רגע, גם אם הוא קשה ומורכב לראות את המתנה שבו, להתמסר לעצמי, ולהזדקק אך ורק לעצמי. יש כאן הרבה סמליות של ספרות עגולות ונחמדות (5 שנים ואוטוטו חוגגת 40...) של התבגרות ובגרות לאהוב את מה שיש ועם זה להתמודד. זו לא קלישאה של ניו אייג' או ציניות רוחנית. מה שיש הוא שמביא אותי לרגע הזה, להודות על המתנות שהחיים מזמנים לי ומגלים לי, לשמוח על מי שאני. או כמו שמתן (עוצמת הרכות) מזכיר לי, אני נותנת לכל החלקים שבי חיבוק. בדיוק כפי שביקשתי במעגל הנשי מלפני כמה חודשים מהסביבה. אך הפעם בדרך לעצמאותי גליתי את החיבוק שלי. לפני כמה ימים שהסכמתי באמת לחבק ולאהוב את עצמי על כל ס"כ חלקי, גיליתי בתדהמה, שגם אם אני מרגישה הכי לבד בעולם, יש משהי אחת לפחות שאוהבת אותי ומוכנה לחבק אותי, אני. לקח לי חתיכת דרך עד כה לעבור כדי לגלות את התגלית המרעישה הזו: לעולם אני לא לבד.
ממשיכה להתנועע בגלי החיים, לגלות עוד ועוד את נפלאות עולם היצירה והבריאה (תרתי משמע).. ואני לגמרי אותה רוני, שהסכימה אז, בחודש יוני ההוא, להיכנס למנהרה ולאפשר לי להמשיך ולגלות באופן בלתי פוסק מה יש בצידה השני.
המתנה שלי להיום היא להמליץ לכם באהבה, לחבק את כל הצדדים שבכם ולראות כי אתם אהובים על ידי אדם אחד לפחות ביקום הזה, והוא אתם. אינכם לבד בעולם, כי יש לכם את עצמכם.
היו שנים שחשתי בחודשים אלה כנולדת מחדש. במאי לפני 5 שנים, ניגשתי לבדיקת האולטראסאונד הראשונה בחיי שגם הובילה לביופסיה וההמשך ידוע.. אחריה החל מסעי, מציאת דרכי החדשה בעולם.
תמיד בתקופה זו אני חשה שונה. בהתבוננות לאחור, תקופה זו משולה למנהרה שחיברה את חיי הקודמים כפי שנהגתי להיות למי שאני היום. בין העובדות שנכחו, פיזית בגופי, לדברים שבעבעו ובקשו לצאת החוצה. בין המודע, לתת מודע. בין הוודאות- גוש בשד, לאי ודאות- מה יעלה בגורלי. ככל שהתקדמו הימים והחודשים מאז חודש יוני ההוא, התמודדתי עם הידוע. למדתי בדרכים כואבות לפעמים, להתעסק עוד מאותו הדבר במה שאני כבר יודעת. תמיד היו שם דברים שאני לא יודעת. ולא יכולתי לעולם לדעת מי הם כי תשומת ליבי היתה קיימת אך ורק למה שאני מכירה.
5 שנים אחרי, הידוע והמוכר נותנים לי ביטחון להכרת הלא ידוע. לגילויים המרעישים החדשים שנובעים מתוך הלא ידוע. לתת לחיים לקרות מעצמם, בלי להתכונן, ולדעת שמה שלא יעלה- חדש ומרתק מפחיד ומאיים- אני שם להתמודד. הכלים המוכרים שיש לי היום מאפשרים לי להתמודד עם החדש. אני מוצאת את עצמי מוקסמת מהגילויים החדשים, שמוכחים לי שאני יכולה לשנות. לומדת להיות במצבים שחשבתי עליהם כמלחיצים ומאיימים ומגלה שהמפלצות הן בדמיוני בלבד.
ההתבוננויות החדשות על החיים כמתנות. המפגשים עם אנשים חדשים באופן בלתי מקרי שיוצקים משמעויות חדשות לחיי, רגעים של זכות גדולה, להיות בנתינה מתוך ידע ועוצמה. התבוננות על משפחת הטבע: חיות, פרחים, עצים נחלים אגמים וימים, עמקים והרים, רוחות סוערות, גשם, שלג, חום קור נופים ועונות השנה ולגלות באמצעותם את סודות החיים. הכל קיים כאן. מיד מזהה שישנה לחישה רועמת בכדי שאבחין בה. לגלות את התשוקה לחיים, לנסתר שמבקש להתגלות.
ב 5 שנים האחרונות ישנו גל שרוחש לו בטבעיות פעם עולה ופעם יורדת. בכל יום ביומו אני לומדת להוריד את השכבות הרבות והכיסויים המטשטשים את היכולת לראות. אני בוחרת בכל רגע, גם אם הוא קשה ומורכב לראות את המתנה שבו, להתמסר לעצמי, ולהזדקק אך ורק לעצמי. יש כאן הרבה סמליות של ספרות עגולות ונחמדות (5 שנים ואוטוטו חוגגת 40...) של התבגרות ובגרות לאהוב את מה שיש ועם זה להתמודד. זו לא קלישאה של ניו אייג' או ציניות רוחנית. מה שיש הוא שמביא אותי לרגע הזה, להודות על המתנות שהחיים מזמנים לי ומגלים לי, לשמוח על מי שאני. או כמו שמתן (עוצמת הרכות) מזכיר לי, אני נותנת לכל החלקים שבי חיבוק. בדיוק כפי שביקשתי במעגל הנשי מלפני כמה חודשים מהסביבה. אך הפעם בדרך לעצמאותי גליתי את החיבוק שלי. לפני כמה ימים שהסכמתי באמת לחבק ולאהוב את עצמי על כל ס"כ חלקי, גיליתי בתדהמה, שגם אם אני מרגישה הכי לבד בעולם, יש משהי אחת לפחות שאוהבת אותי ומוכנה לחבק אותי, אני. לקח לי חתיכת דרך עד כה לעבור כדי לגלות את התגלית המרעישה הזו: לעולם אני לא לבד.
ממשיכה להתנועע בגלי החיים, לגלות עוד ועוד את נפלאות עולם היצירה והבריאה (תרתי משמע).. ואני לגמרי אותה רוני, שהסכימה אז, בחודש יוני ההוא, להיכנס למנהרה ולאפשר לי להמשיך ולגלות באופן בלתי פוסק מה יש בצידה השני.
המתנה שלי להיום היא להמליץ לכם באהבה, לחבק את כל הצדדים שבכם ולראות כי אתם אהובים על ידי אדם אחד לפחות ביקום הזה, והוא אתם. אינכם לבד בעולם, כי יש לכם את עצמכם.
