לא, אני לא מושלמת. לא, אני טועה.
יש רגעים שאני הכי לא מדויקת
ויש רגעים שאני מתנהגת ממש כמו כלבה או לביאה,
כמו פאם פטאל קטלנית, היכולה לקטול כל מי שיתקרב אליה.
יש בי הרבה צדדים אפלים, עדיין בלתי פתורים,
יש בי הרבה חלקים נסתרים, עדיין לא גלויים,
יש בי מעמקים ותהומות שאני נופלת בהם.
יש בי הווכחנות הכוחנית, את הכעס המרעיל.
יש בי את הרוע והמכוער
יש בי את מטיפת המוסר.
מדי פעם שאני לא שמה לב, הם מתגנבים בשקט בשיאה של השמחה
ומבקשים להם יחס תשומת לב מיוחדת במינה,
לא לשכוח שהם חלק מהחגיגה.
אומרים לי "בלעדינו ליבך ללא שקט ושלווה".
בהגדה של פסח אומרים לנו כי עלינו לראותנו כאילו יצאנו אנו ממצרים, מעבדות לחרות. אני נמצאת כבר קרוב לחמש שנים ביציאת מצרים פרטית, מחפשת את המעבר מהעבדות לחירות. רגע לפני בוא החג הכל כך חגיגי, חשבתי שאני מחפשת את הדרך לחופש שבו אוכל לנוח מעבודות הניקיון הבלתי נגמרות של הנשמה. שלא במקרה, הניקיונות המצוחצחים לקראת הפסח תמיד היוו דילמה עבורי. למעשה אני חשה שהם מבלגנים לי יותר את הנשמה. על אחת כמה וכמה בתקופה הזו המועדת לפורענות עם בוא הרוחות המזרחיות: לנקי- מלוכלך, לפריחה- התייבשות. יש שיאמרו שהפכתי ל"רוחנית". באופן פרדוקסלי, משום מה, אני לא מצליחה לישון טוב כשמגיעה הרוח הפיזית. היא מביאה עימה חששות ופחדים מפני ההרס והלכלוך. אכן, בימים האחרונים נושבות רוחות של עונה מתחלפת, רוחות מזרחיות עזות, נושפות, מעיפות אבק ומלכלכות פינות שכבר ניקיתי בתוך גופי ונפשי. הן מזכירות לי שהרוחות תמיד ינשבו ושלעולם לא אשכח להתבונן על מה שאני מאפשרת לו להגיע. מבקשות הקשבה לעוצמותיהן, שעלולות לפרוץ את כל הפתחים-למרות מאמצי לשמור עליהם סגורים- כדי שהמקומות הנקיים לא יתלכלכו.
למה הרוח הפיזית, הנושבת בחוץ מטלטלת אותי מבפנים?
מהי הרוח שמעיפה כל דבר: כיסא, עץ או חפץ נשכח בחצר, ושאני מאפשרת לה לבלגן את חדרי נפשי?
לתחושתי היא נותנת לי נקודת זמן:
אומרת (הרוח): "הי גברת לאן את הולכת? הי בואי נראה אותך חכמה! נראה אותך עכשיו, כשאני מופיעה. לא רק מדברת שהכל על מי מנוחות, לא רק מציגה מראות נקיים של תמונות..."
"בואי נראה אותך מתמודדת עכשיו, כשאני כאן ולא מתכננת להשקיט את הסערה כל כך מהר.
ואני עונה לה: "בסדר הבנתי, את כאן. ראיתי, סערתי, כעסתי. הצלחת לטלטל אותי. הצלחת להוציא אותי משלוותי. רוח נכבדה בזמן שאת נושבת וחודרת דרכי, אני נוטעת ומעמיקה את שורשי, עומדת איתנה ברוח הסוערת ולא, לא נשברת. השורש שנטעתי לא מזמן, חזק ואיתן. מסוגל לעמוד בפני כל רוח וסערה ולקבל את בואה בהכלה", וכמו שהרוח באה היא חוזרת לאותו המקום בדיוק- בזמנה.
אז בוחרת להפסיק ולהשתעבד לאנרגיות הניקיון המושלם, ולצאת לחירות ולחופש במציאות השלמה כפי שהיא, במציאת האיזון, המאפשר חיים שקטים, פחות סוערים ומלאי דרמות. "ניקיון רוחני", שבו הנפש שלי מקבלת את כל חלקיה- המוחשכים והמוארים כי הם מרכיבים את השלם שבי. הניסיונות להגיע לניקוי מוחלט ומושלם בעונת האביב ובחג הפסח לא יסתיימו כאן, הם נמשכים לאורך כל השנה, מופיעים, צצים, באים והולכים מתוך הבנה שאין ניקוי כזה במקום שבו אני חיה. הבנה המאפשרת לי לקבל את אי הנקיון המושלם כשלם, המכיל בעולם הזה את הין והיאנג, החושך והמואר. תמיד תמצא שם עוד נקודה שתוביל לנקודה הבאה והבאה אחריה וכן הלאה.. וזהו למעשה המסע שלי- של כולנו- לאסוף את הנקודות שהוארו ולמשיך.
לפתע מופנית תשומת ליבי למתרחש,
בתזמון מדוייק עם הלב שנרגע בשוך הסערה הפנימית והרוח,
נפסקו הרוחות המזרחיות ואפשרו לי לשוב ולנשום, לאהוב ופשוט לנוח.
(תודה לניצן על ההשראה והמילים המדויקות)
חג פסח שמח 🌻
יש רגעים שאני הכי לא מדויקת
ויש רגעים שאני מתנהגת ממש כמו כלבה או לביאה,
כמו פאם פטאל קטלנית, היכולה לקטול כל מי שיתקרב אליה.
יש בי הרבה צדדים אפלים, עדיין בלתי פתורים,
יש בי הרבה חלקים נסתרים, עדיין לא גלויים,
יש בי מעמקים ותהומות שאני נופלת בהם.
יש בי הווכחנות הכוחנית, את הכעס המרעיל.
יש בי את הרוע והמכוער
יש בי את מטיפת המוסר.
מדי פעם שאני לא שמה לב, הם מתגנבים בשקט בשיאה של השמחה
ומבקשים להם יחס תשומת לב מיוחדת במינה,
לא לשכוח שהם חלק מהחגיגה.
אומרים לי "בלעדינו ליבך ללא שקט ושלווה".
בהגדה של פסח אומרים לנו כי עלינו לראותנו כאילו יצאנו אנו ממצרים, מעבדות לחרות. אני נמצאת כבר קרוב לחמש שנים ביציאת מצרים פרטית, מחפשת את המעבר מהעבדות לחירות. רגע לפני בוא החג הכל כך חגיגי, חשבתי שאני מחפשת את הדרך לחופש שבו אוכל לנוח מעבודות הניקיון הבלתי נגמרות של הנשמה. שלא במקרה, הניקיונות המצוחצחים לקראת הפסח תמיד היוו דילמה עבורי. למעשה אני חשה שהם מבלגנים לי יותר את הנשמה. על אחת כמה וכמה בתקופה הזו המועדת לפורענות עם בוא הרוחות המזרחיות: לנקי- מלוכלך, לפריחה- התייבשות. יש שיאמרו שהפכתי ל"רוחנית". באופן פרדוקסלי, משום מה, אני לא מצליחה לישון טוב כשמגיעה הרוח הפיזית. היא מביאה עימה חששות ופחדים מפני ההרס והלכלוך. אכן, בימים האחרונים נושבות רוחות של עונה מתחלפת, רוחות מזרחיות עזות, נושפות, מעיפות אבק ומלכלכות פינות שכבר ניקיתי בתוך גופי ונפשי. הן מזכירות לי שהרוחות תמיד ינשבו ושלעולם לא אשכח להתבונן על מה שאני מאפשרת לו להגיע. מבקשות הקשבה לעוצמותיהן, שעלולות לפרוץ את כל הפתחים-למרות מאמצי לשמור עליהם סגורים- כדי שהמקומות הנקיים לא יתלכלכו.
למה הרוח הפיזית, הנושבת בחוץ מטלטלת אותי מבפנים?
מהי הרוח שמעיפה כל דבר: כיסא, עץ או חפץ נשכח בחצר, ושאני מאפשרת לה לבלגן את חדרי נפשי?
לתחושתי היא נותנת לי נקודת זמן:
אומרת (הרוח): "הי גברת לאן את הולכת? הי בואי נראה אותך חכמה! נראה אותך עכשיו, כשאני מופיעה. לא רק מדברת שהכל על מי מנוחות, לא רק מציגה מראות נקיים של תמונות..."
"בואי נראה אותך מתמודדת עכשיו, כשאני כאן ולא מתכננת להשקיט את הסערה כל כך מהר.
ואני עונה לה: "בסדר הבנתי, את כאן. ראיתי, סערתי, כעסתי. הצלחת לטלטל אותי. הצלחת להוציא אותי משלוותי. רוח נכבדה בזמן שאת נושבת וחודרת דרכי, אני נוטעת ומעמיקה את שורשי, עומדת איתנה ברוח הסוערת ולא, לא נשברת. השורש שנטעתי לא מזמן, חזק ואיתן. מסוגל לעמוד בפני כל רוח וסערה ולקבל את בואה בהכלה", וכמו שהרוח באה היא חוזרת לאותו המקום בדיוק- בזמנה.
אז בוחרת להפסיק ולהשתעבד לאנרגיות הניקיון המושלם, ולצאת לחירות ולחופש במציאות השלמה כפי שהיא, במציאת האיזון, המאפשר חיים שקטים, פחות סוערים ומלאי דרמות. "ניקיון רוחני", שבו הנפש שלי מקבלת את כל חלקיה- המוחשכים והמוארים כי הם מרכיבים את השלם שבי. הניסיונות להגיע לניקוי מוחלט ומושלם בעונת האביב ובחג הפסח לא יסתיימו כאן, הם נמשכים לאורך כל השנה, מופיעים, צצים, באים והולכים מתוך הבנה שאין ניקוי כזה במקום שבו אני חיה. הבנה המאפשרת לי לקבל את אי הנקיון המושלם כשלם, המכיל בעולם הזה את הין והיאנג, החושך והמואר. תמיד תמצא שם עוד נקודה שתוביל לנקודה הבאה והבאה אחריה וכן הלאה.. וזהו למעשה המסע שלי- של כולנו- לאסוף את הנקודות שהוארו ולמשיך.
לפתע מופנית תשומת ליבי למתרחש,
בתזמון מדוייק עם הלב שנרגע בשוך הסערה הפנימית והרוח,
נפסקו הרוחות המזרחיות ואפשרו לי לשוב ולנשום, לאהוב ופשוט לנוח.
(תודה לניצן על ההשראה והמילים המדויקות)
חג פסח שמח 🌻